שלום חברים · עלייה
פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ

האזינו · דברים לב — עברית

שירת משה · הפטרת שבת שובה: הושע יד + מיכה ז · "שובה ישראל"

⚠ הערה: פירושי "שורש ולקסיקון" ו"פשט" בעמוד זה הם תוכן מקורי שנכתב בסשן הנוכחי, ואינם מיוחסים לפרשן קלאסי כלשהו (כגון רש"י) — משום שאין גישה לאינטרנט לאימות ציטוט מדויק, וכל ייחוס שכזה עלול להיות שגוי. התוכן ממתין לבדיקה אנושית לפני פרסום סופי.

תורה · דברים לב:1–52

— עלייה 1 · דברים לב:1–6 —

#עבריתשורש ולקסיקוןפשט
לב:1 הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃ הַאֲזִינוּ – שורש אז״ן (הקשיבו, הטו אוזן); אֲדַבֵּרָה – שורש דב״ר בלשון נכח עתיד-רצוני. משה פותח את שירתו בקריאה לשמים ולארץ, כעדים נצחיים, שיקשיבו לדבריו.
לב:2 יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃ יַעֲרֹף – שורש ער״ף (יזוב, יטפטף); כַּטַּל – מ' הדמיון + טַל (אדים לחים היורדים בלילה). משה מבקש שדבריו יחלחלו בעם בעדינות ובהשפעה מתמדת, כגשם וטל המחיים את הצומח.
לב:3 כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃ אֶקְרָא – שורש קר״א (אכריז, אזעיק); הָבוּ – ציווי משורש יה״ב (תנו). משה מכריז שמטרת דבריו היא לתת כבוד לה׳, ומזמין את העם להצטרף בהודאה.
לב:4 הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃ הַצּוּר – כינוי לאל, מלשון סלע איתן; תָּמִים – שלם, ללא פגם; פָּעֳלוֹ – מעשהו, משורש פע״ל. ה׳ מתואר כסלע איתן שמעשיו מושלמים ודרכיו כולן צדק, ללא כל עוול.
לב:5 שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃ שִׁחֵת – השחתה, קלקול; דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל – עק״ש = מעוות; פת״ל = מסולסל, מפותל. הפגם והקלקול אינם בה׳ אלא בישראל עצמם, שהתנהגו כדור מעוות.
לב:6 הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃ תִּגְמְלוּ – משורש גמ״ל (לשלם, לגמול); נָבָל – חסר טעם, שוטה. משה תמה איך העם גומל רעה תחת טובה למי שהוא אביו ובוראו ומקיימו.

— עלייה 2 · דברים לב:7–12 —

#עבריתשורש ולקסיקוןפשט
לב:7 זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דּוֹר־וָד֑וֹר שְׁאַ֤ל אָבִ֨יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃ בִּינוּ – משורש בי״ן (הבינו, התבוננו); דּוֹר וָדוֹר – ביטוי לרצף הדורות. משה קורא לעם לזכור את ההיסטוריה ולשאול את הדורות הקודמים על חסדי ה׳.
לב:8 בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ בְּהַנְחֵל – בהנחילו נחלה, משורש נח״ל; יַצֵּב גְּבֻלֹת – קבע גבולות. כאשר ה׳ חילק את הארצות בין העמים, קבע את גבולותיהם מתוך דאגה למקומו העתידי של ישראל.
לב:9 כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃ חֵלֶק – מנה, נחלה; חֶבֶל נַחֲלָתוֹ – 'חבל' כמידת קרקע נמדדת בחבל. ישראל הוא חלקו המיוחד של ה׳ מבין כל העמים.
לב:10 יִמְצָאֵ֨הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֨נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃ יִמְצָאֵהוּ – ימצא אותו; תֹהוּ – שממה; יְשִׁמֹן – מדבר צחיח; אִישׁוֹן עֵינוֹ – בבת העין, הדבר היקר ביותר. ה׳ מצא את ישראל במדבר השומם ודאג לו בקפדנות רבה, כאדם השומר על בבת עינו.
לב:11 כְּנֶ֨שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃ כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ – דימוי הנשר המלמד גוזליו לעוף; יִשָּׂאֵהוּ – ישא אותו. יחס ה׳ לישראל מדומה לנשר המלמד את גוזליו לעוף בעדינות ובזהירות.
לב:12 יְהוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃ בָּדָד – לבדו, ללא עזר; אֵל נֵכָר – אלוהי נכר, אליל זר. רק ה׳ הנחה את ישראל, ללא סיוע או שיתוף עם כוח זר כלשהו.

— עלייה 3 · דברים לב:13–18 —

#עבריתשורש ולקסיקוןפשט
לב:13 יַרְכִּבֵ֨הוּ֙ עַל־בָּ֣מֳתֵי אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃ יַרְכִּבֵהוּ – ירכיב אותו; בָּמֳתֵי אָרֶץ – רמות/גבהי הארץ; חַלָּמִישׁ – סלע קשה, צור. ה׳ הושיב את ישראל בארץ משגשגת והזין אותו במיטב תוצרתה.
לב:14 חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃ חֶמְאַת בָּקָר – שמנת/חמאה מבקר; כִּלְיוֹת חִטָּה – חלק משובח בגרעין החיטה, כינוי לאיכות מעולה. העם זכה למאכלים המשובחים ביותר – חלב, בשר ותבואה – בשפע.
לב:15 וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃ יְשֻׁרוּן – כינוי חיבה לישראל; וַיִּבְעָט – בעיטה כביטוי למרד; וַיְנַבֵּל – ביזה, זלזל. השובע גרם לישראל (המכונה כאן ישורון) להתנשא ולזנוח את האל שהיטיב עמו.
לב:16 יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃ יַקְנִאֻהוּ – עוררו בו קנאה/כעס; תּוֹעֵבֹת – מעשים מתועבים. העם עורר את קנאת ה׳ בכך שפנה לעבודת אלילים זרים ומעשים מתועבים.
לב:17 יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃ יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים – הקריבו קרבנות לישויות מזיקות שאינן אלוהות אמת. העם הקריב קרבנות לישויות שאינן אלוהות אמת ולא היו מוכרות אף לאבותיהם.
לב:18 צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃ צוּר יְלָדְךָ – האל שהולידך; תֶּשִׁי – שכחת (לשון נדירה, משורש נש״ה). ישראל שכח את מקור קיומו – את האל שברא אותו וקיים אותו.

— עלייה 4 · דברים לב:19–28 —

#עבריתשורש ולקסיקוןפשט
לב:19 וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃ וַיִּנְאָץ – בז, מאס; מִכַּעַס בָּנָיו – בשל הכעס שגרמו לו בניו. בשל התנהגות בניו ובנותיו הכעיסה, ה׳ מאס בעם.
לב:20 וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃ אַסְתִּירָה פָנַי – אסלק את השגחתי הגלויה; דּוֹר תַּהְפֻּכֹת – דור הפכפך ומרומה. ה׳ מכריז שיסתיר את השגחתו הגלויה מהעם בשל חוסר נאמנותם.
לב:21 הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃ קִנְאוּנִי בְלֹא־אֵל – עוררו בי קנאה באליל-שווא; בְּגוֹי נָבָל – באומה נחותה וחסרת ערך רוחני. כשם שהעם עורר את קנאת ה׳ באלילי שווא, כך ה׳ יעורר את קנאת העם באמצעות עמים אחרים.
לב:22 כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֨רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃ קָדְחָה בְאַפִּי – בערה באפי (כעס עז); שְׁאוֹל תַּחְתִּית – מעמקי השאול. כעס ה׳ מתואר כאש עזה שתשפיע על העולם כולו, מעמקי השאול ועד ראשי ההרים.
לב:23 אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃ אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת – אצבור עליהם רעות; אֲכַלֶּה־בָּם – אכלה בהם (אשלים בהם) את חִצַּי. ה׳ מכריז שיביא על העם צרות רבות ומכות קשות.
לב:24 מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃ מְזֵי רָעָב – נחלשים ברעב; קֶטֶב מְרִירִי – מגפה קשה וממארת. בין הפורענויות: רעב, מחלה, חיות טורפות ונחשים ארסיים.
לב:25 מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃ תְּשַׁכֶּל־חֶרֶב – החרב תשכל (תגרום שכול); בָּחוּר וּבְתוּלָה – נער ונערה. החרב תפגע בחוץ וההפחדה תשרור בבית, ללא הבדל גיל.
לב:26 אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃ אַפְאֵיהֶם – אפזרם לפאות (לצדדים); אַשְׁבִּיתָה זִכְרָם – אבטל את זכרם. ה׳ שקל להשמיד את זכר העם כליל.
לב:27 לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣ינוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת׃ פֶּן־יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ – שמא יתנכרו/יטעו צרינו; יָדֵינוּ רָמָה – כוחנו הוא שניצח (טעות מוטעית). ה׳ נמנע מכך רק כדי שלא ייחסו אויבי ישראל את הניצחון לכוחם שלהם ולא לה׳.
לב:28 כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃ גּוֹי אֹבַד עֵצוֹת – עם שאבדה לו עצה/תבונה. אויבי ישראל עצמם הם עם חסר תבונה ושיפוט.

— עלייה 5 · דברים לב:29–39 —

#עבריתשורש ולקסיקוןפשט
לב:29 ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃ לוּ חָכְמוּ – אילו היו חכמים; יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם – יבינו את סופם. אילו היו אויבי ישראל חכמים, היו מבינים שסופם יגיע גם הם.
לב:30 אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃ אֵיכָה יִרְדֹּף – כיצד ירדוף; כִּי־צוּרָם מְכָרָם – כי צורם (אלוהיהם) מכר אותם לאויב. רק בזכות ה׳ שמסר את ישראל ביד אויביו, יכלו האויבים לגבור על מספר רב כל כך.
לב:31 כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃ כְּצוּרֵנוּ – כמו צורנו (אלוהינו); פְּלִילִים – שופטים/עדים. אלוהי האויבים נחותים לגמרי מה׳, וגם האויבים עצמם מכירים בכך.
לב:32 כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֨מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃ גֶּפֶן סְדֹם – גפן משל לרשעת סדום; עִנְּבֵי־רוֹשׁ – ענבי רעל. התנהגות האויבים מזוהה עם רשעת סדום ועמורה – משחית ומר.
לב:33 חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃ חֲמַת תַּנִּינִם – ארס תנינים/נחשים; רֹאשׁ פְּתָנִים – ראש = רעל, פתנים = נחשי צפע. מעשי האויבים משולים לרעל קטלני.
לב:34 הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃ הֲלֹא־הוּא כָּמֻס עִמָּדִי – הלא זה שמור אצלי; חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי – חתום באוצרותיי. ה׳ שומר את הידיעה על גורל האויבים לעת הראויה.
לב:35 לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃ לִי נָקָם וְשִׁלֵּם – הנקמה והגמול שמורים לי; תָּמוּט רַגְלָם – תמעד רגלם. הנקמה על מעשי האויבים שמורה לה׳ בלבד, ותבוא במועד הנכון.
לב:36 כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃ יָדִין – ישפוט; יִתְנֶחָם – ינחם/ירחם; אָזְלַת יָד – תמה עוצמתם. ה׳ ירחם בסופו של דבר על עמו כאשר יראה שכוחו תש לגמרי.
לב:37 וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃ אֵי אֱלֹהֵימוֹ – היכן אלוהיהם; צוּר חָסָיוּ בוֹ – הסלע שבו חסו. ה׳ יטען כלפי האומות: היכן האלילים שבטחתם בהם?
לב:38 אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֨ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֨וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃ יֹאכֵלוּ חֵלֶב זְבָחֵימוֹ – אכלו את חלב זבחיהם; נְסִיכָם – יין נסכם. האלילים שקיבלו קרבנות לא יוכלו לסייע בעת צרה.
לב:39 רְא֣וּ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֨צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃ אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה – אני ממית ומחיה; אֵין מִיָּדִי מַצִּיל – אין מי שיציל מידי. ה׳ מצהיר שהוא היחיד השולט בחיים ובמוות, ואין מי שיוכל להימלט מגזרתו.

— עלייה 6 · דברים לב:40–43 —

#עבריתשורש ולקסיקוןפשט
לב:40 כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃ אֶשָּׂא אֶל־שָׁמַיִם יָדִי – אשבע בהרמת יד לשמים; חַי אָנֹכִי לְעֹלָם – נוסח שבועה נצחית. ה׳ נשבע בקיומו הנצחי שיממש את דבריו.
לב:41 אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃ שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי – אשנן/אשחיז את ברק חרבי; אָשִׁיב נָקָם – אשיב נקמה. ה׳ מתאר את נקמתו העתידית באויביו כחרב מושחזת.
לב:42 אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃ אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם – אשכר את חִציי בדם; פַּרְעוֹת אוֹיֵב – שרי/מנהיגי האויב. התיאור הפיוטי ממשיך: חִצים ורוב דם, כתוצאה מהניצחון על האויב.
לב:43 הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃ הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ – שירו רננה, הגויים, עם עמו; יְכַפֵּר אַדְמָתוֹ – יכפר על אדמתו. העמים מוזמנים לשמוח עם ישראל, כי ה׳ ינקום ויכפר על ארצו ועמו.

— עלייה 7 · דברים לב:44–52 —

#עבריתשורש ולקסיקוןפשט
לב:44 וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃ וַיָּבֹא מֹשֶׁה – ובא משה; הוֹשֵׁעַ בִּן־נוּן – השם המוקדם של יהושע. משה סיים לומר את דברי השירה הזאת לעם, יחד עם הושע (יהושע) בן נון.
לב:45 וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר – סיים משה לדבר. משה השלים את נאום דבריו לכל העם.
לב:46 וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ שִׂימוּ לְבַבְכֶם – שימו לב, התכוונו; מֵעִיד בָּכֶם – מתריע/מעיד נגדכם. משה מזהיר את העם לשים לב לכל דבריו ולהעבירם לדורות הבאים כמצווה מחייבת.
לב:47 כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ לֹא־דָבָר רֵק – לא דבר חסר משמעות; תַּאֲרִיכוּ יָמִים – תאריכו את ימיכם. משה מדגיש שקיום דברי התורה אינו עניין שולי אלא עצם חיי העם ותנאי להישארותו על אדמתו.
לב:48 וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה – באותו היום ממש. באותו יום ציווה ה׳ את משה ציווי נוסף.
לב:49 עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃ הַר הָעֲבָרִים – רכס הרים ממזרח לירדן; עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ – מול יריחו. ה׳ מצווה את משה לעלות להר נבו כדי לראות את הארץ המובטחת מרחוק.
לב:50 וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֨יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ וּמֻת בָּהָר – ומות בהר; וְהֵאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ – ביטוי למיתה בשלום עם האבות. משה יימות בהר, כפי שמת אהרן אחיו בהר ההר, בהצטרפות לעמם שכבר הלכו לעולמם.
לב:51 עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ מְעַלְתֶּם בִּי – מעלתם = בגדתם, חטאתם; מֵי־מְרִיבַת קָדֵשׁ – מקום המריבה על המים. הסיבה למיתת משה מחוץ לארץ: חטא במי מריבה, כאשר לא קידש את שם ה׳ בעיני העם.
לב:52 כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֨מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ מִנֶּגֶד תִּרְאֶה – מרחוק תראה; לֹא תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ – לא תיכנס לארץ. משה יראה את הארץ מרחוק בלבד ולא ייכנס אליה.

— מפטיר · דברים לב:48–52 —

#עבריתשורש ולקסיקוןפשט
לב:48 (מפטיר) וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה – באותו היום ממש. באותו יום ציווה ה׳ את משה ציווי נוסף.
לב:49 (מפטיר) עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃ הַר הָעֲבָרִים – רכס הרים ממזרח לירדן; עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ – מול יריחו. ה׳ מצווה את משה לעלות להר נבו כדי לראות את הארץ המובטחת מרחוק.
לב:50 (מפטיר) וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֨יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ וּמֻת בָּהָר – ומות בהר; וְהֵאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ – ביטוי למיתה בשלום עם האבות. משה יימות בהר, כפי שמת אהרן אחיו בהר ההר, בהצטרפות לעמם שכבר הלכו לעולמם.
לב:51 (מפטיר) עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ מְעַלְתֶּם בִּי – מעלתם = בגדתם, חטאתם; מֵי־מְרִיבַת קָדֵשׁ – מקום המריבה על המים. הסיבה למיתת משה מחוץ לארץ: חטא במי מריבה, כאשר לא קידש את שם ה׳ בעיני העם.
לב:52 (מפטיר) כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֨מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ מִנֶּגֶד תִּרְאֶה – מרחוק תראה; לֹא תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ – לא תיכנס לארץ. משה יראה את הארץ מרחוק בלבד ולא ייכנס אליה.

הפטרת שבת שובה · הושע יד:2–10 + מיכה ז:18–20 — "שובה ישראל"

#עבריתשורש ולקסיקוןפשט
הושע יד:2 שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ׃ שׁוּבָה – ציווי משורש שו״ב (חזרה, תשובה); כָּשַׁלְתָּ – נכשלת, משורש כש״ל. הנביא קורא לישראל לשוב אל ה׳ מתוך הכרה שנפילתם נבעה מחטאיהם.
הושע יד:3 קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כָּל־תִּשָּׂ֤א עָוֺן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃ קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים – קחו תפילה במקום קרבן; פָרִים שְׂפָתֵינוּ – ניב לתפילה כתחליף לקרבן בהמה. העם מתבקש להביא תפילה כנה במקום קרבן, ולבקש סליחה מלאה תוך קבלת הטוב.
הושע יד:4 אַשּׁ֣וּר לֹ֣א יוֹשִׁיעֵ֗נוּ עַל־סוּס֙ לֹ֣א נִרְכָּ֔ב וְלֹא־נֹ֥אמַר ע֛וֹד אֱלֹהֵ֖ינוּ לְמַעֲשֵׂ֣ה יָדֵ֑ינוּ אֲשֶׁר־בְּךָ֖ יְרֻחַ֥ם יָתֽוֹם׃ אַשּׁוּר – האימפריה האשורית, כינוי להישענות על כוחות זרים; יְרֻחַם יָתוֹם – היתום מקבל רחמים, משורש רח״ם. ישראל מכריז שיפסיק להישען על כוחות זרים (אשור, סוסי מלחמה) ועל עבודת אלילים משלו.
הושע יד:5 אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ׃ מְשׁוּבָתָם – סטייתם/בגידתם, משורש שו״ב בהיפוך; נְדָבָה – מרצון חופשי, ללא תנאי. ה׳ מבטיח לרפא את בגידת העם ולאהוב אותם מרצונו החופשי, לאחר שכעסו חלף.
הושע יד:6 אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּֽׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שָׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן׃ כַּטַּל – כמו הטל; יִפְרַח – יפרח, משורש פר״ח; כַּלְּבָנוֹן – כהרי הלבנון, סמל להדר ולשגשוג. ה׳ מתאר את ברכתו לישראל כטל המחיה, שיגרום לפריחה ולשורשים איתנים.
הושע יד:7 יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן׃ יֹנְקוֹתָיו – ענפיו הרכים; הוֹדוֹ – הדרו. השגשוג ימשיך: הענפים יתרחבו וההדר ​​יהיה כשל עץ הזית וריח כהררי הלבנון.
הושע יד:8 יָשֻׁ֨בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן׃ יְחַיּוּ דָגָן – יחיו/יפרחו כמו תבואה; כְּיֵין לְבָנוֹן – כיין המשובח מהלבנון. מי שהיה תלוי בהגנת ישראל ישוב לשגשג יחד עם העם, שיזכה למוניטין טוב.
הושע יד:9 אֶפְרַ֕יִם מַה־לִּ֥י ע֖וֹד לָֽעֲצַבִּ֑ים אֲנִ֧י עָנִ֣יתִי וַאֲשׁוּרֶ֗נּוּ אֲנִי֙ כִּבְר֣וֹשׁ רַֽעֲנָ֔ן מִמֶּ֖נִּי פֶּרְיְךָ֥ נִמְצָֽא׃ אֶפְרַיִם – שבט וכינוי לממלכת ישראל הצפונית; לָעֲצַבִּים – לאלילים, משורש עצ״ב (עצבות/עיצוב פסל). אפרים (ישראל) יכריז שסיים לגמרי עם עבודת האלילים, וה׳ יבטיח לדאוג לו כעץ ירוק ופורה.
הושע יד:10 מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵֽדָעֵ֑ם כִּֽי־יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י יְהוָ֗ה וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם׃ מִי חָכָם – פסוק חתימה בסגנון חכמתי; יִכָּשְׁלוּ – ייכשלו, מאותו שורש כש״ל כמו פסוק 2. הנבואה מסתיימת בקריאה לחוכמה: להבין שדרכי ה׳ ישרות – לצדיקים למופת, לחוטאים למכשול.
מיכה ז:18 מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ נֹשֵׂ֤א עָוֺן֙ וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ לֹא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא׃ מִי־אֵל כָּמוֹךָ – פתיחה רטורית לשבח ייחוד הרחמים האלוהיים; נֹשֵׂא עָוֹן – סולח לעוון, נושא אותו. פתיחת החתימה ממיכה: שאלה רטורית המדגישה שאין אל כה׳ בסליחתו ובוויתורו על העונש.
מיכה ז:19 יָשׁ֣וּב יְרַֽחֲמֵ֔נוּ יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֺֽנֹתֵ֑ינוּ וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כָּל־חַטֹּאותָֽם׃ יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ – יכבוש/ידכא את עוונותינו; בִּמְצֻלוֹת יָם – במעמקי הים, דימוי לתשליך. ה׳ ירחם שוב על עמו וישליך את חטאיהם למעמקי הים – מקור למנהג תשליך בראש השנה.
מיכה ז:20 תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם׃ תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב – תקיים הבטחתך ליעקב; חֶסֶד לְאַבְרָהָם – חסד שהובטח לאברהם. החתימה: ה׳ יקיים את ההבטחות הקדומות ליעקב ולאברהם – אמת וחסד לדורות.

לפני הקריאה

בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ׃ בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד׃ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', נוֹתֵן הַתּוֹרָה׃

בָּרְכוּ – ציווי רבים משורש בר״ך; הַמְבֹרָךְ – השם המבורך; אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ – הבחירה בישראל מכל העמים.

לפני קריאת התורה, הקהל מברך את ה׳ בקריאה-תשובה, ואז העולה מברך על הבחירה של ישראל לקבל את התורה.

אחרי הקריאה

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת, וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', נוֹתֵן הַתּוֹרָה׃

תּוֹרַת אֱמֶת – כינוי לתורה כדבר ה׳ האמיתי; חַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ – התורה כמקור לחיי נצח.

לאחר הקריאה, מברכים על התורה כאמת נצחית שניתנה לעם ישראל כמקור חיים מתמשך.