פרשת ואתחנן

דברים ג״כג – ז״יא · הפטרה: ישעיהו מ ״א – כ״ו (שבת נחמו)

תוכן עניינים

עלייה ראשונה (ג״כג–ד״ד)
עלייה שניה (ד״ה–מ)
עלייה שלישית (ד״מא–מ״ט)
עלייה רביעית (ה״א–יח)
עלייה חמישית (ה״יט–ו״ג)
עלייה שישית (ו״ד–כה)
עלייה שביעית / מפטיר (ז״א–יא)
הפטרה נחמו (ישעיהו מ ״א–כ״ו)

עלייה ראשונה — דברים ג״כג–ד״ד

קריאה בקול — בהכנה

3:23	וָאֶתְחַנַּן אֶל־יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.	וָאֶתְחַנַּן - משורש חנ״ן, לשון בקשת חנם; מלמד שאין לאדם להיתלות בזכויותיו אלא לבקש מתנת חינם.	רש"י: זה אחד מעשרה לשונות של תפילה. אף משה רבנו, אחר כל זכויותיו, ביקש מתנת חינם ולא ביקש כגמול.
3:24	אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת־עַבְדְּךָ אֶת־גָּדְלְךָ וְאֶת־יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי־אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.	הַחִלּוֹתָ - משורש חל״ל/חל״ה, פתיחה והתחלה. אֵל - שם כללי לכוח עליון, בניגוד לשם המפורש.	משה מתאר את תחילת גילוי הגבורה בקריעת ים סוף ובמלחמת סיחון ועוג, ומבקש להמשיך ולראות את הארץ.
3:25	אֶעְבְּרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן.	אֶעְבְּרָה - לשון בקשה בהא הנוסף (קוהורטטיב), ביטוי תחנונים.	רש"י: אעברה נא, כתרגומו - אעברה כען, לשון בקשה. גם כאן משה מבקש חנינה, לא חובה.
3:26	וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב־לָךְ אַל־תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.	וַיִּתְעַבֵּר - התפעל משורש עב״ר, לשון עברה וכעס עז.	רש"י: נתמלא חמה. הגזרה נחתמה כבר במי מריבה, ותפילת משה לא שינתה את הגזרה שנחתמה בשבועה.
3:27	עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי־לֹא תַעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.	עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה - פסגה שם ההר; שֵׂא עֵינֶיךָ - הבטה כוללת לארבע רוחות.	רש"י: אמר לו הקב"ה כנגד ד' רוחות שהראהו, כביכול אתה רואה ואינך נכנס, ובזה ניתנה לו נחמה מסוימת.
3:28	וְצַו אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי־הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.	חַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ - שני פעלים נרדפים לחיזוק לב, המציינים חיזוק בדברים וחיזוק במעשה.	רש"י: חזקהו - במקרא, אמצהו - במשנה, שיהא לבו אמיץ לעמוד בפני הדור.
3:29	וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר.	וַנֵּשֶׁב בַּגַּיְא - ישיבה ממושכת בגיא שממול בית פעור.	פסוק זה מסיים את חלק התוכחה ההיסטורית וחוזר לרצף שהופסק בתחילת הספר.
4:1	וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל־הַחֻקִּים וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם.	שְׁמַע אֶל־הַחֻקִּים - חֹק לשון גזירה שאין טעמה גלוי; מִשְׁפָּט - דין שטעמו מובן וסביר.	רש"י: חוקים - אלו הדברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם, ומשפטים - דברים שאילו לא נכתבו כדאי היו לאומרם.
4:2	לֹא תֹסִפוּ עַל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.	לֹא תֹסִפוּ - איסור להוסיף מצוות; וְלֹא תִגְרְעוּ - איסור לגרוע מהן.	רש"י: לא תוסיפו - כגון חמש פרשיות בתפילין, חמישה מינים בלולב וכיוצא בזה.
4:3	עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה יְהוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל־הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל־פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ.	הָרֹאֹת - בינוני רבות מן רא״ה, המדגיש עדות ראייה חיה ואישית.	רש"י: מגיד שהמחזיק עצמו עם מי שעבד עבודה זרה, זכה ונשאר, ומי שעבד עבודה זרה - נענש.
4:4	וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.	הַדְּבֵקִים - משורש דב״ק, התאחדות והתקשרות קרובה.	רש"י: וכי אפשר להדבק בשכינה? אלא כל הנושא בת כהן וכו', מלמד שהנדבק בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה.

עלייה שניה — דברים ד״ה–מ

קריאה בקול — בהכנה

4:5	רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.	רְאֵה - לשון יחיד המכוון לכל אחד ואחד; לִמַּדְתִּי - פיעל, הוראה מודגשת ומתמשכת.	רש"י: ראה - דבר זה שאני מזהיר אתכם, ראו אותו בעצמכם, לא מפי השמועה.
4:6	וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם־חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.	וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם - שני פעלים: שמירה (זהירות מלעבור) ועשייה (קיום בפועל).	חכמתכם ובינתכם לעיני העמים - כאשר אומות העולם ישמעו את חכמת התורה יכירו בגדולת ישראל.
4:7	כִּי מִי־גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר־לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָּל־קָרְאֵנוּ אֵלָיו.	קְרֹבִים אֵלָיו - קרבה תפילתית, שהאל עונה בכל עת קריאה בניגוד לעבודה זרה.	רש"י: בכל קראנו אליו - בכל שעה שאנו קוראים אליו הוא עונה, מה שאין כן שאר אלוהות.
4:8	וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר־לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.	צַדִּיקִם - צורה ארמית-מקראית לצורת הרבים 'צדיקים'.	התורה כולה, חוקיה ומשפטיה, נבחנת כמערכת של צדק מוחלט, לא רק כאוסף מצוות שרירותיות.
4:9	רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן־יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.	הִשָּׁמֶר לְךָ - לשון אזהרה כפולה (השמר + נפשך), המדגישה זהירות יתרה מהשכחה.	רש"י: פן תשכח - מזהיר שלא לשכוח את מעמד הר סיני, ולא רק לזכור אלא להעביר הלאה לדורות.
4:10	יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל־לִי אֶת־הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת־דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל־הָאֲדָמָה וְאֶת־בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.	הַקְהֶל־לִי אֶת־הָעָם - ציווי לקיבוץ כלל האומה למעמד השמעת הדברים.	מעמד הר סיני הוא מקור סמכות התורה - חוויה לאומית-קולקטיבית, לא התגלות פרטית.
4:11	וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד־לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל.	בְּעֵר עַד־לֵב הַשָּׁמַיִם - ביטוי מליצי לעוצמת האש שכיסתה את ההר.	חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל - שלוש דרגות של אפלה, המורות על עוצמת ההתגלות שאי אפשר להביט בה ישירות.
4:12	וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל.	קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים - הבחנה בין שמיעה לראייה.	רש"י: זה יסוד לאיסור עשיית תמונה - מכיוון שלא ראו שום דמות, אין להם היתר לעשות פסל או תמונה.
4:13	וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת־בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל־שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים.	עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים - הביטוי המקראי לעשרת הדברות; עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים - כתיבה אלוהית ישירה.	עצם הכתיבה על לוחות אבן מסמלת קביעות ונצחיות, בניגוד לכתיבה על חומר.
4:14	וְאֹתִי צִוָּה יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.	לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים - חזרה על התפקיד המרכזי של משה כמורה, לא רק כמנהיג.	פסוק זה מקשר בין מעמד סיני לבין המשך מסירת התורה לדורות בערבות מואב.
4:15	וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל־תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.	וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם - אזהרה חוזרת בלשון כפולה נגד עבודה זרה.	רש"י: כי לא ראיתם כל תמונה - מכאן שאין דמות לאלוהות, ולכן אין להתיר כל ייצוג חזותי.
4:16	פֶּן־תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל־סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה.	פֶּן־תַּשְׁחִתוּן - פֶּן משמש כמילת אזהרה מפני תוצאה שלילית; תַּשְׁחִתוּן משורש שח״ת - קלקול מוסרי.	עשיית פסל נחשבת 'השחתה' - קלקול פנימי של האדם, לא רק עברה טכנית.
4:17	תַּבְנִית כָּל־בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל־צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם.	תַּבְנִית כָּל־סֵמֶל - תבנית לשון דוגמה/צורה; סמל - ייצוג חזותי כללי.	רשימת הדוגמאות (זכר/נקבה, בהמה, עוף, רמש, דג) ממצה את כל אפשרויות הבריאה כדי לשלול כל ייצוג.
4:18	תַּבְנִית כָּל־רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל־דָּגָה אֲשֶׁר־בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.	רֶמֶשׂ בָּאֲדָמָה - כל בעל חיים הזוחל על הקרקע; דָּגָה בַּמַּיִם - כולל את כל בעלי החיים שבמים.	התורה סוגרת את מעגל היצורים כדי להדגיש שאין שום דמות בטבע שראויה לייצוג פולחני.
4:19	וּפֶן־תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת־הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵחַ וְאֶת־הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל־הַשָּׁמָיִם.	צְבָא הַשָּׁמַיִם - כינוי לכוכבים ולמזלות; חָלַק - חלוקה, הקצאה.	רש"י: חלקם ה' לכל העמים - נתן להם מקום להאיר ולא אסר עליהם עבודתם כשם שאסר על ישראל.
4:20	וְאֶתְכֶם לָקַח יְהוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.	כּוּר הַבַּרְזֶל - דימוי לכבשן היתוך; לְעַם נַחֲלָה - עם המיוחד לאלוהיו כירושה.	יציאת מצרים מתוארת כהיתוך מתכת - תהליך צירוף וטיהור שהפך את ישראל לעם סגולה.
4:21	וַיהוָה הִתְאַנֶּף־בִּי עַל־דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת־הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי־בֹא אֶל־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.	וַיִּתְאַנַּף - התפעל משורש אנ״ף, לשון כעס; לְבִלְתִּי עָבְרִי - שלילה מוחלטת של האפשרות.	הגזרה על משה שלא יעבור את הירדן מוצגת כאן שוב, בקשר ישיר לחטא מי מריבה.
4:22	כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת־הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת.	כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת - הצהרה אישית וכואבת של משה על גורלו.	הניגוד בין 'אני מת' לבין 'אתם תעברו' מבליט את הקרבן האישי של משה למען העם.
4:23	הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן־תִּשְׁכְּחוּ אֶת־בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.	הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן־תִּשְׁכְּחוּ - אזהרה חוזרת שלישית נגד שכחת הברית.	החזרתיות מלמדת על חומרת הסכנה - שכחת הברית עלולה להתרחש בהדרגה, לא בבת אחת.
4:24	כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא.	אֵשׁ אֹכְלָה - כינוי לאלוהים המדגיש עוצמה מכלה; אֵל קַנָּא - תואר המבטא בלעדיות בעבודה.	רש"י: אל קנא - מקנא להיפרע ואינו עובר על מדותיו, מוחל להכעיס כשעובדים עבודה זרה.
4:25	כִּי־תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה־אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ.	תּוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים - חזון עתידי של המשכיות דורית; וְנוֹשַׁנְתֶּם - התיישנות בארץ, שקיעה מדורית.	הפסוק מזהיר שדווקא ההתבססות והשלווה עלולות להוליד שאננות ושכחת המצוות.
4:26	הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ כִּי־אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא־תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן.	הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ - עדות קבועה, שאינה חולפת כבני אדם.	רש"י: השמים והארץ עדים שקיימים לעולם, בניגוד לעדי אדם המתים - מכאן שהעונש ודאי יתקיים.
4:27	וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה.	וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים - נבואת הפזורה; וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר - מיעוט קיצוני במספר.	פסוק זה, שנכתב לפני הגלות בפועל, מהווה יסוד לתפיסת הגלות כתוצאה מוסרית ולא מקרית.
4:28	וַעֲבַדְתֶּם־שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא־יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן.	וַעֲבַדְתֶּם־שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם - תיאור מבזה של עבודה זרה כתוצרת אנוש חסרת חיים.	רש"י: לא ייחסר לכם עונש, אלא תעבדו שם עבודה זרה - כעונש נוסף על הגלות עצמה.
4:29	וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ.	וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם - חיפוש אחר האל אף בתוך הגלות; וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ - הבטחה מותנית בדרישה כנה.	רש"י: בכל לבבך ובכל נפשך - כאשר תשוב בלב שלם, התשובה תתקבל אף מתוך העונש עצמו.
4:30	בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ.	בַּצַּר לְךָ - בעת מצוקה; בְּאַחֲרִית הַיָּמִים - ביטוי לזמן עתידי מוגדר, לרוב ימות המשיח.	פסוק זה משמש יסוד לרעיון התשובה כתהליך היסטורי שיתרחש בסוף הדורות.
4:31	כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת־בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם.	אֵל רַחוּם - תואר המדגיש רחמים לפני כל תואר אחר; לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ - הבטחת נצחיות הברית.	רש"י: אל רחום - ירחם עליכם, לא ירפך - לא ירפה אחיזתו מכם אף בעת חטא.
4:32	כִּי שְׁאַל־נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר־הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל־הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד־קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ.	שְׁאַל־נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים - קריאה לחקור בהיסטוריה הרחוקה; לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם - התייחסות לבריאת העולם.	פנייה זו לכלל האנושות (לא רק לישראל) מדגישה את ייחודיות מעמד הר סיני בהיסטוריה העולמית.
4:33	הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ־הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר־שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי.	הֲנִסָּה אֱלֹהִים - לשון תמיהה רטורית; בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים - שלוש דרגות של עדות ניסית.	רש"י מפרש 'מסות' - נסיונות, שהקב"ה ניסה את המצרים באותות כדי להוכיח כוחו לעיני כל.
4:34	אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ.	לְדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים - מטרת כל הנסים - הכרה בלעדיות האל.	אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ - ביטוי מפורש לייחוד האלוהי, המשמש בסיס לפרק השמע שיבוא בהמשך.
4:35	אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ.	מִן־הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת־קֹלוֹ - חוויה כפולה: שמיעה מהשמים וראיית האש עלי אדמות.	שני ממדי ההתגלות (שמים וארץ) מדגישים שהתגלות ה' חובקת את כל המציאות.
4:36	מִן־הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת־קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל־הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת־אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.	וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת־אֲבֹתֶיךָ - יסוד הבחירה בישראל מוסבר כאן כתוצאה מאהבת האבות.	רש"י מדגיש שהבחירה איננה שרירותית אלא נובעת מזכות אבות ומברית קדומה.
4:37	וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת־אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם.	לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ - תיאור עוצמת האויבים כדי להדגיש את גודל הנס בכיבוש הארץ.	היחס בין חולשת ישראל לעוצמת אויביו מדגיש שהכיבוש נעשה בסיוע אלוהי ולא בכוח עצמי.
4:38	לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת־לְךָ אֶת־אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.	וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ - שילוב של ידיעה שכלית והפנמה רגשית-לבבית.	רש"י: לא די בידיעה השכלית - יש להשיב את הדבר אל הלב כדי שההכרה תשפיע על ההתנהגות.
4:39	וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל־הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.	וְשָׁמַרְתָּ אֶת־חֻקָּיו וְאֶת־מִצְוֹתָיו - סיכום קטע התוכחה בקריאה לשמירת המצוות למען טובה עתידית.	פסוק זה מהווה גשר בין נאום התוכחה ההיסטורי לבין המשך פרשת ערי המקלט שתבוא.
4:40	וְשָׁמַרְתָּ אֶת־חֻקָּיו וְאֶת־מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל־הַאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל־הַיָּמִים.	יַבְדִּיל מֹשֶׁה - הבדלה משורש בד״ל, הפרשה מיוחדת של שלוש ערים.	רש"י: משה הפריש ערי מקלט בעבר הירדן אף על פי שלא היו קולטות עד שהובדלו גם שבערב ישראל.

עלייה שלישית — דברים ד״מא–מ״ט

קריאה בקול — בהכנה

4:41	אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ.	לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ - מטרת ערי המקלט: מפלט להורג בשגגה.	בְּלִי־דַעַת - ההדגשה על העדר כוונה מבחינה בין רצח מכוון לתאונה שלא נעשתה מרשעה.
4:42	לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת־רֵעֵהוּ בִּבְלִי־דַעַת וְהוּא לֹא־שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וְנָס אֶל־אַחַת מִן־הֶעָרִים הָאֵל וָחָי.	בֶּצֶר... רָאמֹת... גּוֹלָן - שלוש הערים בעבר הירדן המזרחי, כל אחת בנחלת שבט אחר.	חלוקת הערים בין ראובן גד ומנשה יוצרת נגישות גיאוגרפית שווה לכל אזורי המזרח.
4:43	אֶת־בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָרֻאוּבֵנִי וְאֶת־רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת־גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי.	זֹאת הַתּוֹרָה - כותרת מבנית המסמנת מעבר בין הקדמת משה לגוף הפרשה המשפטית.	פסוק זה מתפקד כפתיחה רשמית לחלק החוקי-הלכתי שיפתח בפרק ה בעשרת הדברות.
4:44	וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.	הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים - שלושה מונחים משפטיים מצטברים המקיפים סוגי מצוות שונים.	עֵדוּת - מצוות המעידות על אמונות (כמו שבת); חֹק - גזירה; מִשְׁפָּט - דין הגיוני.
4:45	אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.	בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן... בְּאֶרֶץ סִיחֹן - מיקום גיאוגרפי-היסטורי מדויק של הנאום.	ההקשר ההיסטורי (ניצחון על סיחון) מחזק את מסר האמון באלוהים לפני כניסה לארץ עצמה.
4:46	בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.	וַיִּירְשׁוּ אֶת־אַרְצוֹ וְאֶת־אֶרֶץ עוֹג - סיכום כיבושי עבר הירדן המזרחי.	שני המלכים (סיחון ועוג) מוזכרים כאן כדי לבסס את הביטחון שהאל יסייע גם בכיבוש המערבי.
4:47	וַיִּירְשׁוּ אֶת־אַרְצוֹ וְאֶת־אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ.	מֵעֲרֹעֵר... עַד־הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן - תיאור גבולות גיאוגרפיים מדויקים.	פירוט הגבולות מדגיש את הרצינות המשפטית של תיאור נחלת שבטי עבר הירדן.
4:48	מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת־נַחַל אַרְנֹן וְעַד־הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן.	כָּל־הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה - השלמת התיאור הגיאוגרפי עד לים הערבה.	פסוק זה חותם את הקדמת משה וההיסטוריה שקדמה לנאום המרכזי בפרקים הבאים.
4:49	וְכָל־הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה.	וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל - כינוס עם שלם, בניגוד לקבלת התורה שהייתה גם היא לעם כולו.	רש"י: מלמד שהיו כולם ראויים להתכנס יחד לשמוע, נשים וטף וגרים בכלל השמיעה.

עלייה רביעית — דברים ה״א–יח (עשרת הדברות)

קריאה בקול — בהכנה

5:1	וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם.	בְּחֹרֵב כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית - שם המקום 'חורב' מקביל ל'סיני' בתיאורים אחרים.	כְּרִיתַת בְּרִית - ביטוי משפטי-חוזי, המדגיש התחייבות הדדית בין הצדדים.
5:2	יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב.	לֹא אֶת־אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהוָה - הבחנה בין דור יוצאי מצרים לדור הנכנס לארץ.	רש"י: הכתוב בא ללמד שכל דור ודור מקבל את הברית מחדש, כאילו הוא עצמו עמד בסיני.
5:3	לֹא אֶת־אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהוָה אֶת־הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים.	פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה - ביטוי לקרבה ולעוצמת ההתגלות הישירה.	רש"י: לא על ידי שליח ולא על ידי מלאך, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו דיבר עם העם.
5:4	פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.	אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין־יְהוָה וּבֵינֵיכֶם - תפקידו של משה כמתווך אחרי הדיבר הראשון.	רש"י: משה עמד באמצע לקבל את הדברים ולמסרם, לפי שיראו מקול הגדול ולא יכלו לשאת יותר.
5:5	אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין־יְהוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת־דְּבַר יְהוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא־עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר.	אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ - הדיבר הראשון, המכונן את הזהות והסמכות האלוהית.	רש"י: למה נאמר ביציאת מצרים ולא בבריאת עולם? שהוציאם מעבדות, וזו זכות המחייבת נאמנות.
5:6	אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.	לֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים - הדיבר השני, איסור עבודה זרה בכלליות.	עַל־פָּנָי - כתרגומו, כל זמן שאני קיים, כלומר לעולם, לא רק בזמן מוגבל.
5:7	לֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנָיַ.	לֹא־תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל - איסור עשיית פסלים וייצוגים גשמיים לצורך פולחני.	רש"י: אף על פי שאינו עובד אותו, כל שעושה אותו לשם עבודה זרה - עובר בלאו זה.
5:8	לֹא־תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל־תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.	לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם - איסור כפול: השתחוויה ועבודה, גם בלי כוונת אמונה מלאה.	פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל־בָּנִים - רש"י מבהיר שהעונש חל רק כאשר הבנים ממשיכים במעשי אבותיהם.
5:9	לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים וְעַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.	וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים - מידת החסד עולה על מידת הדין (אלף לעומת שלוש-ארבע דורות).	רש"י: מדה טובה מרובה ממדת פורענות פי חמש מאות, המראה על עדיפות הרחמים על הדין.
5:10	וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָו.	לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא - הדיבר השלישי, איסור שבועת שווא ושימוש לרעה בשם הקדוש.	רש"י: לא ינקה - לעולם אין נענש מיד, אבל סופו להיפרע, לכן הפועל בלשון עתיד ולא מיידי.
5:11	לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר־יִשָּׂא אֶת־שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.	שָׁמוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ - הדיבר הרביעי כאן בלשון 'שמור', בניגוד ל'זכור' שבשמות.	רש"י: שמור וזכור בדבור אחד נאמרו, מה שאי אפשר לפה לומר ולאוזן לשמוע.
5:12	שָׁמוֹר אֶת־יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.	שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד - קביעת ימי המלאכה כמסגרת המבליטה את קדושת השבת.	המבנה של שישה ימי עבודה ויום מנוחה אחד יוצר מחזור שבועי קבוע וקדוש.
5:13	שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־מְלַאכְתֶּךָ.	לֹא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה - איסור מלאכה בשבת, המורחב לכל בני הבית ואף לבהמות ולגר.	רש"י: שלא תאמר לעבדך או לגר לעשות מלאכתך, אלא כל הבית כולו נכלל באיסור.
5:14	וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ־וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ־וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל־בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.	וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם - חיבור בין שבת ליציאת מצרים, זכר לחירות.	רש"י: מפני שהוצאתי אתכם משם, על מנת כן, שתהיו לי עבדים ותשמרו מצוותי.
5:15	וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל־כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־יוֹם הַשַׁבָּת.	כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ - הדיבר החמישי, כבוד הורים כגשר בין מצוות שבין אדם למקום לבין אדם לחברו.	רש"י: השווה הכתוב כיבוד אב ואם לכיבודו, ללמד שהשלושה שותפים באדם.
5:16	כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.	לֹא תִּרְצָח... לֹא תִּנְאָף... לֹא תִּגְנֹב - שלושת הדיברות הבאים, קצרים בלשונם וחמורים בתוכנם.	רש"י: כולם נאמרו בדבור אחד, מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כאחד.
5:17	לֹא תִּרְצָח׃ וְלֹא תִּנְאָף׃ וְלֹא תִּגְנֹב׃ וְלֹא־תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא.	לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ - הדיבר האחרון, עוסק בתאווה פנימית ולא רק במעשה חיצוני.	רש"י: חמדה היא תחילת המעשה, המובילה לתכנון ולניסיון השגה, גם אם לא הושלם.
5:18	וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.	קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף - ה' דיבר בקול רם ולא הוסיף מעבר לעשרת הדברים.	רש"י: ולא יסף - שלא פסק, קולו היה חזק וקיים לעולם, או שלא הוסיף עוד לדבר בדרך זו.

עלייה חמישית — דברים ה״יט–ו״ג

קריאה בקול — בהכנה

5:19	אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל־כָּל־קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל־שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי.	כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת־הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ - תגובת העם לשמיעת הקול - קרבה אל משה מתוך פחד.	רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם - מנהיגי העם הם שפנו למשה בשם הציבור.
5:20	וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת־הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל־רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם.	הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת־כְּבֹדוֹ - הודאת העם בגדולת ההתגלות שחוו.	וְחַי - ההפתעה שהאדם יכול לשמוע קול אלוהי ולהישאר בחיים, בניגוד לציפייה הטבעית.
5:21	וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת־כְּבֹדוֹ וְאֶת־גָּדְלוֹ וְאֶת־קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי־יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם וָחָי.	לָמָּה נָמוּת - חשש העם מהמשך שמיעת קול ה' ישירות, מחשש למוות מעוצמת ההתגלות.	פחד זה מוביל לבקשה שמשה ישמש כמתווך יחיד בין העם לאלוהים.
5:22	וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם־יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת־קוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ.	מִי כָל־בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים - ניסוח רטורי המדגיש את ייחודיות החוויה.	השאלה הרטורית מבססת את מעמד הר סיני כאירוע חד-פעמי בהיסטוריה האנושית.
5:23	כִּי מִי כָל־בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ־הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי.	קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע - בקשת העם ממשה לשמש כשליח-שומע בלעדי.	מכאן ואילך משה מקבל את שאר המצוות ומעביר אותן לעם, במבנה הידוע כ'תורה מפי משה'.
5:24	קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל־אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ.	וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת־קוֹל דִּבְרֵיכֶם - אישור אלוהי לבקשת העם.	רש"י: היטיבו כל אשר דברו - שידעו והכירו שאין אדם יכול לעמוד בפני קול אלוהים תמידי.
5:25	וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת־קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת־קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל־אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ.	מִי־יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם - משאלה אלוהית (בלשון בני אדם) שלב זה יימשך לדורות.	רש"י: מי יתן - לשון איווי, כביכול הקב"ה מייחל שהעם ישמור על התלהבותם הרוחנית.
5:26	מִי־יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַי כָּל־הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם.	לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם - סיום השהות במעמד ההר וחזרה לחיי היומיום.	הפסקה זמנית של ההתגלות הישירה מכינה את המעבר לקבלת שאר המצוות דרך משה.
5:27	לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם.	וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי - משה נשאר לבדו לקבל את המשך התורה.	פסוק זה קובע את התבנית להמשך: משה כמתווך בלעדי לכל מצוות התורה שבעל פה ושבכתב.
5:28	וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל־הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ.	וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת... לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול - איסור סטייה בכל כיוון מדרך המצוות.	רש"י: אפילו יאמר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין - שמע לו, בהוראת חכמי הדור.
5:29	וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל.	בְּכָל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה - קריאה ללכת בדרך המצוות באופן כולל ומתמשך.	הבטחת אריכות ימים כשכר על שמירת הדרך מקשרת בין קיום מצוות לטובה חומרית.
5:30	בְּכָל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן.	וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים - כותרת נוספת המבשרת את פרשת שמע ופרקי ואתחנן.	המבנה החוזר (עדות/חוקים/משפטים) מלכד את התורה כמערכת אחת בעלת סוגי מצוות שונים.
6:1	וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.	לְמַעַן תִּירָא אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ - מטרת שמירת המצוות: יראת שמים מתמשכת לאורך דורות.	כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ - הדגשת ההמשכיות לאורך זמן, לא רק כמצווה חד-פעמית.
6:2	לְמַעַן תִּירָא אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת־כָּל־חֻקֹּתָיו וּמִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ.	וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת - הכנה ישירה לפרק ו, המכיל את קריאת שמע.	אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ - תיאור שפע הארץ כביטוי לברכת ה' על שמירת המצוות.
6:3	וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.	שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד - פסוק היסוד של האמונה היהודית, הצהרת הייחוד האלוהי.	רש"י: ה' שהוא אלהינו עתה, הוא עתיד להיות ה' אחד, שיכירוהו כל העמים כאחד, כנבואת זכריה.

עלייה שישית — דברים ו״ד–כה (שמע וואהבת״א)

קריאה בקול — בהכנה

6:4	שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד.	וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ - שלוש דרגות מצטברות של מסירות.	רש"י: בכל לבבך - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע; ובכל מאדך - בכל ממונך.
6:5	וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ.	וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל־לְבָבֶךָ - קביעת מקום למצוות בליבו הפנימי של האדם.	פסוק זה פותח את פרשת 'והיה אם שמוע' ומהווה יסוד לקריאת שמע היומית.
6:6	וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל־לְבָבֶךָ.	וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ - חובת חינוך פעילה ומתמדת לילדים.	רש"י: ושננתם - לשון חדוד, שיהיו מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר לא תגמגם ותאמר לו מיד.
6:7	וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.	וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל־יָדֶךָ - מצוות תפילין של יד; טֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ - תפילין של ראש.	רש"י מציין שהמילה 'טוטפת' מורכבת משתי לשונות בשתי שפות, המורות על ארבע פרשיות.
6:8	וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל־יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.	וּכְתַבְתָּם עַל־מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ - מצוות מזוזה על פתחי הבית והשערים.	פסוק זה משלים את ארבע המצוות הפרקטיות המזכירות יום-יום את עול מלכות שמים.
6:9	וּכְתַבְתָּם עַל־מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.	בָּתִּים מְלֵאִים כָּל־טוּב אֲשֶׁר לֹא־מִלֵּאתָ - תיאור שפע הארץ שיינתן לישראל ללא עמל בנייתו.	רש"י: וברות חצובים - בורות מים חצובים בסלע, המספקים מים ללא מאמץ חפירה.
6:10	וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא־בָנִיתָ.	הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּשְׁכַּח - אזהרה נוספת (רביעית בפרשה) מפני שכחת ה' דווקא בעת שפע.	הפרדוקס של שפע מוליד שכחה מובלט כאן כסכנה מרכזית לזהות הרוחנית של העם.
6:11	וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל־טוּב אֲשֶׁר לֹא־מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא־חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא־נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.	אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ - שלושה יסודות: יראה, עבודה, ושבועה בשמו בלבד.	פסוק זה מנוגד ישירות לעבודה הזרה של עמי כנען שהיו סביב ישראל.
6:12	הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.	כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ - חזרה על תואר הקנאה כדי להצדיק את חומרת האיסור.	פֶּן־יֶחֱרֶה אַף־יְהוָה - האזהרה מנוסחת כתוצאה טבעית (כעס) ולא כעונש שרירותי.
6:13	אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.	לֹא תְנַסּוּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה - איסור לבחון את אמונת ה' דרך דרישת אותות.	רש"י: אל תנסו - כלומר אל תעמידו במבחן, כדוגמת מריבת מי מריבה שנקראה 'מסה'.
6:14	לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם.	שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת־מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם - חזרה נוספת על חובת השמירה הכללית.	הכפילות הלשונית (שמור תשמרון) מדגישה זהירות יתרה בקיום המצוות.
6:15	כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן־יֶחֱרֶה אַף־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.	וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה - עיקרון כללי המשלים את המצוות המפורטות.	רש"י: זו פשרה, לפנים משורת הדין, המלמד שלא כל דבר טוב כתוב במפורש בתורה.
6:16	לֹא תְנַסּוּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה.	לַהֲדֹף אֶת־כָּל־אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ - הבטחת ניצחון על אויבי ישראל כתוצאה משמירת המצוות.	פסוק זה מקשר בין התנהגות מוסרית-דתית להצלחה מדינית-צבאית.
6:17	שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ.	כִּי־יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר - חינוך בין-דורי דרך שאלת הבן על משמעות המצוות.	רש"י: מחר - יש מחר עכשיו ויש מחר לאחר זמן, מלמד שתמיד יש להיערך לשאלות הדורות הבאים.
6:18	וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת־הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ.	עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם - התשובה המקראית המקשרת מצוות ליציאת מצרים.	התשובה לילד השואל מתחילה בסיפור היסטורי, לא בהסבר משפטי-פילוסופי מופשט.
6:19	לַהֲדֹף אֶת־כָּל־אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.	וַיִּתֵּן יְהוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם - תיאור המכות כביטוי לגבורה אלוהית.	הזיכרון הקולקטיבי של יציאת מצרים משמש בסיס לזהות הלאומית והדתית של ישראל.
6:20	כִּי־יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם.	וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם - יציאת מצרים כאירוע שכל דור חווה מחדש, לא רק כזיכרון עבר.	רש"י מדגיש שהתשובה לבן מציגה זהות אישית ('אותנו') ולא רק היסטורית ('אותם').
6:21	וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה.	וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה - חיבור בין הצלה היסטורית לבין חובת קיום מצוות.	המצוות מוצגות כתגובה טבעית והכרחית לחסד ההצלה שקיבל העם.
6:22	וַיִּתֵּן יְהוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל־בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ.	וּצְדָקָה תִּהְיֶה־לָּנוּ - שמירת המצוות מוגדרת כאן כמקור לצדקת העם.	פסוק זה מסיים את פרק ו בהדגשת הקשר בין מעשה (שמירת מצוות) לבין ערך מוסרי (צדקה).
6:23	וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ.	כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ - פתיחת פרשת שבעת העמים וכיבוש הארץ.	שִׁבְעָה גוֹיִם - רש"י מונה: חתי, גרגשי, אמרי, כנעני, פרזי, חוי, יבוסי - שבעה עמים ששכנו בכנען.
6:24	וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל־הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה.	הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם - ציווי להחרמה מוחלטת (איסור הנאה והשמדה) של שבעת העמים.	רש"י: לא תכרות להם ברית - לא תיתן להם חנייה בקרקע, המורה על איסור הישארותם בארץ.
6:25	וּצְדָקָה תִּהְיֶה־לָּנוּ כִּי־נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ.	וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם - איסור נישואי תערובת עם אומות אלו במיוחד.	רש"י: בתך לא תתן לבנו - אזהרה זו ייחודית לשבעת עממי כנען, ואינה חלה על כל הגויים.

עלייה שביעית — דברים ז״א–יא

קריאה בקול — בהכנה

7:1	כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם־רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ.	כִּי־יָסִיר אֶת־בִּנְךָ מֵאַחֲרַי - הנימוק לאיסור החיתון: חשש מהשפעה דתית שלילית על הדורות הבאים.	פסוק זה קושר בין חיתון בין-דתי לבין סכנת עבודה זרה בדורות הבאים.
7:2	וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא־תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.	מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ - ציווי להריסת מוקדי הפולחן הזר: מזבחות, מצבות, אשרים, ופסלים.	רש"י: פסיליהם תשרפון באש - הריסה יסודית שנועדה למנוע כל שימוש חוזר בחפצי הפולחן.
7:3	וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא־תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא־תִקַּח לִבְנֶךָ.	עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ - הגדרת ישראל כעם נבחר וקדוש, המסביר את חומרת האיסורים הקודמים.	מִכֹּל הָעַמִּים - הבחירה מוצגת כבחירה מיוחדת מתוך כלל העמים, לא כעליונות טבעית.
7:4	כִּי־יָסִיר אֶת־בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף־יְהוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר.	לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל־הָעַמִּים - הכחשה מפורשת שהבחירה נובעת מגודל מספרי או כוח.	רש"י: אתם המעט מכל העמים - להיפך, ישראל הוא הקטן בעמים, מה שמדגיש שהבחירה היא חסד טהור.
7:5	כִּי־אִם־כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ.	כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם - הנימוק החיובי לבחירה: אהבה אלוהית וקיום שבועת האבות.	וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת־הַשְּׁבֻעָה - הבחירה מוצגת כפירעון של הבטחה קדומה לאברהם יצחק ויעקב.
7:6	כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה.	הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד - תואר מרכזי המדגיש נאמנות אלוהית לדורות רבים.	לְאֶלֶף דּוֹר - הבטחה ארוכת טווח לשמירת החסד לצאצאי אוהבי ה' ושומרי מצוותיו.
7:7	לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל־הָעַמִּים חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי־אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל־הָעַמִּים.	וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל־פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ - עקרון הגמול המיידי לרשעים, בניגוד לחסד הממושך לצדיקים.	רש"י: אל פניו - בחייו משלם לו גמולו, כדי שלא יצטרך להמתין לעולם הבא לתשלום.
7:8	כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוּ אֶת־הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרָיִם.	וְשָׁמַרְתָּ אֶת־הַמִּצְוָה וְאֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים - סיכום חותם לכל הקטע, קורא לשמירה מעשית.	פסוק זה מסיים את הקריאה הפותחת של ואתחנן ומוביל להמשך הנאום בפרקים הבאים.
7:9	וְיָדַעְתָּ כִּי־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָו לְאֶלֶף דּוֹר.	נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי - פתיחת נבואת הנחמה, כפל הלשון מדגיש עוצמת הניחום המובטח.	רש"י: נחמו - שני נביאים משתמשים בלשון זו, לרמז על נחמה כפולה כנגד כפל עוונות.
7:10	וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל־פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל־פָּנָיו יְשַׁלֶּם־לוֹ.	דַּבְּרוּ עַל־לֵב יְרוּשָׁלִַם - פנייה רגשית וחמה, לא נזיפה נוספת.	כִּי לֻקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל־חַטֹּאתֶיהָ - ציון שהעונש כבר הושלם וכעת מגיע שלב הנחמה.
7:11	וְשָׁמַרְתָּ אֶת־הַמִּצְוָה וְאֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם.	קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה - קריאה להכנת הדרך לשיבת השכינה, בדימוי של סלילת כביש מלכותי.	פסוק זה נדרש במסורת הנוצרית ליוחנן המטביל, אך במקורו מתאר הכנה לגאולה.

מפטיר (חוזר על ט״ט–יא)

7:9	וְיָדַעְתָּ כִּי־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָו לְאֶלֶף דּוֹר.	נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי - פתיחת נבואת הנחמה, כפל הלשון מדגיש עוצמת הניחום המובטח.	רש"י: נחמו - שני נביאים משתמשים בלשון זו, לרמז על נחמה כפולה כנגד כפל עוונות.
7:10	וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל־פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל־פָּנָיו יְשַׁלֶּם־לוֹ.	דַּבְּרוּ עַל־לֵב יְרוּשָׁלִַם - פנייה רגשית וחמה, לא נזיפה נוספת.	כִּי לֻקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל־חַטֹּאתֶיהָ - ציון שהעונש כבר הושלם וכעת מגיע שלב הנחמה.
7:11	וְשָׁמַרְתָּ אֶת־הַמִּצְוָה וְאֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם.	קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה - קריאה להכנת הדרך לשיבת השכינה, בדימוי של סלילת כביש מלכותי.	פסוק זה נדרש במסורת הנוצרית ליוחנן המטביל, אך במקורו מתאר הכנה לגאולה.

הפטרה — ישעיהו מ ״א–כ״ו (שבת נחמו)

קריאה בקול — בהכנה

40:1	נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם.	כָּל־גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל־הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ - דימוי גיאוגרפי-סמלי להשוואת המכשולים לקראת הגאולה.	העקומים והרכסים המיושרים מסמלים תיקון סדר עולם והכנה למעמד גילוי כבוד ה'.
40:2	דַּבְּרוּ עַל־לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֺנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל־חַטֹּאתֶיהָ.	וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה וְרָאוּ כָל־בָּשָׂר יַחְדָּו - הבטחה לגילוי אלוהי גלוי וכללי, לא רק לישראל.	כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר - חתימה המדגישה ודאות מוחלטת של ההבטחה מפי ה' עצמו.
40:3	קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ.	קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא - דו-שיח נבואי בין הקול המצווה לנביא המהסס.	כָּל־הַבָּשָׂר חָצִיר - הנביא מתאר את קוצר החיים האנושיים כניגוד לנצחיות דבר ה'.
40:4	כָּל־גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל־הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה.	יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ - דימוי טבעי לחולף ולבן-חלוף שבחיי האדם.	אָכֵן חָצִיר הָעָם - זיהוי מפורש בין העשב לעם, המדגיש את שבריריות הקיום האנושי.
40:5	וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה וְרָאוּ כָל־בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר.	יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר־אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם - ניגוד מרכזי בין חולף האדם לנצחיות דבר ה'.	פסוק זה מהווה את שיא ההשוואה בין הזמני לנצחי, ומכין את תיאור עוצמת ה' שיבוא בהמשך.
40:6	קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל־הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל־חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה.	עַל הַר־גָּבֹהַ עֲלִי־לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן - קריאה לציון ולירושלים להכריז את בשורת הגאולה בקול רם.	אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם - הבשורה מכוונת לכלל ערי יהודה, לא רק למרכז.
40:7	יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם.	הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא - תיאור ביאת ה' כבעל עוצמה וגבורה שלטונית.	וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לּוֹ - הזרוע כסמל לכוח פועל, המבצע את השלטון האלוהי בעולם.
40:8	יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר־אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם.	כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה - דימוי מנוגד לתיאור הקודם: מעבר מגבורה שלטונית לרכות ולדאגה.	בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא - שילוב עוצמה ורכות מאפיין את יחס ה' לעמו.
40:9	עַל הַר־גָּבֹהַ עֲלִי־לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל־תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם.	מִי־מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם - סדרת שאלות רטוריות המדגישות את עוצמת הבריאה האלוהית.	וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן - דימויי מדידה קטנים (כף יד, זרת) לעומת גודל הבריאה - מבליטים את עוצמת הבורא.
40:10	הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו.	מִי־תִכֵּן אֶת־רוּחַ יְהוָה - שאלה רטורית השוללת כל אפשרות שמישהו הדריך את ה'.	וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ - הכחשה מוחלטת של הזדקקות אלוהית לייעוץ חיצוני.
40:11	כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל.	אֶת־מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ - המשך השאלות הרטוריות המבססות את עצמאות החכמה האלוהית.	וִילַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט - ה' הוא מקור המשפט והדעת, לא מקבלם ממקור חיצוני.
40:12	מִי־מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם.	הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי - דימוי המדגיש את חוסר המשמעות היחסי של האומות מול עוצמת ה'.	הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל - האיים (חלקי היבשה המרוחקים) מתוארים כאבק קל שניתן להרימו.
40:13	מִי־תִכֵּן אֶת־רוּחַ יְהוָה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ.	וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר - אפילו יערות הלבנון האדירים אינם מספיקים לכבוד קורבן ראוי לגודל ה'.	וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה - דימוי זה מדגיש שאין שום קורבן חומרי שיכול לבטא את גדולת ה' באמת.
40:14	אֶת־מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ.	כָּל־הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ - שיא ההשוואה: כל האומות יחד נחשבות לאין ואפס מול ה'.	מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ־לוֹ - ביטוי המזכיר את תיאור התוהו ובוהו שלפני הבריאה.
40:15	הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל.	וְאֶל־מִי תְּדַמְּיוּן אֵל - שאלה מרכזית הפותחת את הפולמוס נגד עבודה זרה.	וּמַה־דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ - שלילה מוחלטת של האפשרות לייצג את ה' בדמות כלשהי.
40:16	וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה.	הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ - תיאור תהליך יצירת פסל עבודה זרה כתוצרת אנוש חסרת חיים.	וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ - פירוט התהליך התעשייתי מבליט את חוסר האלוהות של הפסל.
40:17	כָּל־הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ־לוֹ.	הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה - העני שאינו יכול להרשות לעצמו פסל יקר בוחר עץ עמיד.	עֵץ לֹא־יִרְקַב יִבְחָר - אפילו העני שבעם מוצא דרך ליצור עבודה זרה, מה שמדגיש את חומרת התופעה.
40:18	וְאֶל־מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה־דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ.	הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ - סדרת שאלות רטוריות המבקרת את שכחת האמת הבסיסית.	הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ - האמת על ה' כבורא הכל ידועה מדורי דורות, אין תירוץ לשכוח אותה.
40:19	הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף.	הַיֹּשֵׁב עַל־חוּג הָאָרֶץ - תיאור ה' כיושב מעל לכדור הארץ, שולט על כל מרחבי הבריאה.	וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים - האנושות מתוארת כחגבים קטנים ביחס לגודל האלוהי.
40:20	הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא־יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ־לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט.	הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן - ה' מוריד שליטים ומלכים לאין, מדגיש את שליטתו על ההיסטוריה המדינית.	שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה - אפילו השופטים והמנהיגים החזקים ביותר תלויים ברצון האלוהי.
40:21	הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ.	אַף בַּל־נִטָּעוּ אַף בַּל־זֹרָעוּ - תיאור קוצר קיומם של השליטים כצמח שזה עתה נשתל.	אַף בַּל־שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם - קוצר הזמן מודגש: אפילו לפני שהשורש נטמע, הם כבר נעלמים.
40:22	הַיֹּשֵׁב עַל־חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת.	וְגַם־נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ - המשל מגיע לשיאו: נשיפה קלה מספיקה כדי לייבש ולהעלים שליטים.	וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם - סופה נושאת אותם כקש, המדגישה חוסר יציבות הכוח האנושי.
40:23	הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה.	וְאֶל־מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה - חזרה על השאלה המרכזית מפי ה' עצמו ('קדוש' מדבר בגוף ראשון).	יֹאמַר קָדוֹשׁ - התואר 'קדוש' מציין את ההבדלה המוחלטת בין האלוהי לכל דבר ארצי.
40:24	אַף בַּל־נִטָּעוּ אַף בַּל־זֹרָעוּ אַף בַּל־שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם־נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם.	שְׂאוּ־מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי־בָרָא אֵלֶּה - קריאה סופית להתבוננות בשמים כהוכחה לגדולת הבורא.	הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא - הכוכבים נקראים בשם, המבטא שליטה מדויקת ואישית על כל פרט בבריאה, ואיש לא נעדר.
40:25	וְאֶל־מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ.	פֶּן־תַּשְׁחִיתוּן וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל - חזרה נוספת על איסור עשיית פסל, בהקשר הדורות הבאים.	רש״י: תמונת כל - כל דמות שהיא, האיסור כולל כל צורה אפשרית ולא רק דמויות אדם.
40:26	שְׂאוּ־מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי־בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.	וְלֹא תְחָנֵּם - איסור חנינה ומתן חן לעממי כנען, במובן של איסור מכירת קרקע או חסד יתר.	רש״י מפרש: לא תתן להם חן - אסור לשבח את יופיים או מעשיהם, וגם אסור ליתן להם מתנת חינם.